חמש וחצי לפנות בוקר עוד חשוך בחוץ. הכביש שומם לחלוטין ורק אני והפולקסווגן טרנספורטר הלבן ששוכב על הצד, דוממים בשקט לצד הכביש.
מספר שניות קודם לכן, פיללתי לכך, שזה כבר ייעצר. הרכב התהפך והתגלגל שוב ושוב, קולות חבטות הפח המתקמט והתנפצות הזכוכיות מסביב, ואני בתוכו, ממתין וממתין וממתין...
פתאום נהיה שקט.
יצאתי ללא פגע. זכוכיות קטנות בתוך רעמת השיער שהייתה לי אז, אבל בריא ושלם. סיננתי, מבין שפתיי, תודה לחגורת הבטיחות, שהצילה אותי, וזחלתי החוצה מבעד למה שהיה קודם לכן, החלון הקדמי הענק.

השנה היתה 1985, לא זוכר איזה יום. מספר דקות קודם, חזרתי מצומת מחניים שליד ראש-פינה. היעד היה חזרה לקיבוץ קלע גולן שבצפון הרמה, בו שהיתי עם גרעין הנח"ל במסגרת השירות הצבאי.
כ"חולה הגה" מוצהר, היה זה אך טבעי, שזה יהיה תפקידי בקיבוץ – "נהג הבית" המסיע את חברי המשק לעבודתם והאחראי על נושא  הרכבי. 400 ק"מ מדי יום ברחבי רמת הגולן, הצטברו לניסיון נהיגה רב והבטחון העצמי, מאחורי ההגה, התעצם לו מיום ליום.

הטרנספורטר של פולקסווגן של שנות ה-80 (T-3) היה רכב עם קסם. מסחרית עם מרכב רבוע וחסון,  מנוע והנעה אחוריים, תנוחת ישיבה של נהג אוטובוס הרחק מלפנים ומנוע שהתקשה לטפס את עליות רמת הגולן. מערכות ABS או בקרות יציבות לא היו בנמצא.אבל סיבובים היו בשפע. לא הרכב או המקום האידיאלים לנהגים חדשים נלהבים.
 

הכביש מצומת מחניים לכיוון גדות, ישר כמו סרגל. עד שמגיעים להם הפיתולים ההם. מספר אנדרטות הוקמו בסיבובים ההם לזכר אלה שלא סיימו את העיקול. אחרי הישורת המאוד מהירה שבה בדקתי עד לאיזו מהירות מקסימאלית, מצליח להגיע הטרנספורטר ההוא, התקשיתי לשנות פאזה ולהאט למהירות המתאימה לקראת העיקולים שהגיעו.

הצמיגים צווחו, אורות הפנסים נמרחו על שולי הדרך החשוכה ועיקול רדף עיקול. עד שהוא הגיע - העיקול האחרון.
קצת לפני הכניסה לקיבוץ גדות, החליטו לשים סיבוב. הוא הפתיע אותי. האינסטינקט המיידי היה לבלום חזק. גלגלי הרכב ננעלו, זנב הטרנספורטר יצא לדרך עצמאית משלו ואז החלה ההתהפכות. הרכב התגלגל מס פעמים. לא ספרתי כמה גילגולים היו, אבל היו.
משום מה, לא ממש התרגשתי. עמדתי מחוץ לרכב וניסיתי לחשוב איך אני מסביר את מה שקרה. חשבתי על אליבי, אני זוכר אפילו שהסטתי את ידית ההילוכים חזרה להילוך שלישי, שלא יעלו על כך, שנסעתי בסיבובים שכאלה  בהילוך רביעי...

שעתיים מאוחר יותר, העמיס המנוף את הטרנספורטר המעוך על גבי המשאית. הרכב הוכרז כטוטאל לוסט. אני למדתי את הלקח.

כיום אני עוסק בהכשרת נהגים. צעירים שדי בטוחים בעצמם. מייחלים כבר לרישיון הנהיגה. להשתחרר מהמלווה. לחופש.
אני מדריך גם נהגים ותיקים. "נהיגה מתקדמת" קוראים לזה. נהגים עם ניסיון, עם הרגלים. הגעתי למקצוע הזה מאהבה רבה לתחום. עם רצון להעביר את המסר, המומחיות והגישה שלי לאחרים. חי בתקווה שבהטמעת הרגל זה או אחר, הצלחתי למנוע תאונה עתידית.
המצב לא ממש טוב. לצעירים שנוהגים "לפי הספר", אין ממש ניסיון פרקטי. לותיקים יש את הניסיון, אבל ההרגלים שנטמעו בהם, רובם – בכי רע.
.
אבל זה בסופו של דבר עניין של בחירה.





התאונה ההיא לימדה אותי, שאין חסינות. היה לי שם המון מזל, אבל התאונה ההיא לא קרתה סתם.התאונה ההיא נגרמה.
אנחנו משקיעים הון בחינוך ובהשכלה, אבל בהכשרה, באימון וברענון הפעולה הזו שקרויה – נהיגה, מעט מאוד יחסית.
זו בחירה להחליט לקחת את האחריות ולא רק להכניס את המפתח ולסובב. זו החלטה לקחת את האחריות ולא להאשים רק  את הנהגים האחרים. זו בחירה. זו בחירה בחיים.